עבורי,חודש ינואר הוא חודש של אבל, מפני, שלפני60 שנה, גססתי בעודי מוטל על גבי ערימות גופות
יבשות,שעליהן יכולתי להרגיש מוגן, תחת שכבת שמיכות מעופשות וספוגות בדם,שנשארו מהמתים,
ובצילם של אנשים חיים,שנילחמו ביניהם על פרורי לחם, בקרון הפתוח של הרכבת ,שאותה כיניתי
“רכבת המדוזה”. כך,בשארית כוחותי ובתקווה שאשרוד,על אף הרעב הכבד והקור העז ובמצבי
של ספק חי ספק מת,התאמצתי להאחז בתאריך יום הולדתי ,החל ב28 לינואר,כמו טובע הנאחז
בקרש הצלה וכך,אמרתי לעצמי שוב ושוב”אבל לא,אבל לא,וידאל אתה לא תמות ביום הולדתך ה22!?”
וכך,כה עירני בשנתי,שנה שמהר מאד הוצפה בחלומות היפים ביותר בחיי,בוודי כפיצוי
