כבר שנתיים וחצי שמדי חודש מדפיסה בלה בריקס-קליין בעקביות, כ-400 עותקים של עיתון זעיר ובו ששה עמודים צפופים: איזה פסטיבלים יתקיימו החודש, לאן יבואו כדי לשיר בציבור ומה יקרה בהצגה החדשה שתעלה בהמשך השבוע. המשותף לכולם שהם קשורים לשפת היידיש ולתרבותה. בתקופה שחלפה מאז החל “וואס? ווען? ווו?” (בעברית: מה? מתי? איפה?) לצאת לאור הפך המיזם החינמי למעין “עכבר העיר” לדוברי ואוהבי השפה ומהווה את הדרך היחידה לעקוב בצורה מסודרת אחרי עשרות אירועי היידיש המתרחשים בארץ.
בריקס-קליין, בשנות ה-50 לחייה, מודה שהיא אובססיבית ליידיש ואומרת שהדרישה למיזם באה מהשטח. “אני הולכת במשך שנים להרצאות וחוגים”, היא אומרת. “לפני שבוע, למשל, ביקרתי בלא פחות מחמישה אירועים. אין משוגעים כמוני. אנשים התחילו כבר להכיר אותי, וכולם שאלו אותי, מה מתרחש? איפה יש קונצרט או הרצאה? היו כל כך הרבה אנשים ששאלו, שהחלטתי שיותר פשוט לרשום ולהפיץ את זה. בהתחלה הכרתי רק 22 מקומות עם פעילות יידיש. היום יש אצלי 50 מקומות ברשימה. זה מפליא אנשים. הם לא מאמינים שיש כל כך הרבה פעילות של יידיש”.
בלה היא בתו של הסופר ירחמיאל בריקס. היא נאבקת על מורשתו ומזכירה את שמו פעמים רבות בשיחה, “אסור היה לנו לדבר בבית בשפה אחרת פרט ליידיש. מאוד הקפדנו על זה”.
ב-1968 עזבה את ניו יורק כסטודנטית והגיעה לארץ לשנה, אך נישאה ונשארה כאן. לפני 15 שנים התאלמנה והבינה “שהחיים קצרים ואסור לדחות את החלומות”. היא נטשה את עבודתה כמנהלת לוגיסטיקה והתמסרה לאהבתה הגדולה – היידיש. “זה היה כמו חמצן שמגיע לריאות שלי. אבא ידע שאמשיך את העבודה”, היא אומרת.
כיום היא מקדישה את חייה ליידיש, מבוקר ועד ליל. היא ממשיכה ללמוד ולהעמיק בשפה, היא פעילה ב”יד ושם”, והיא מייצגת בארץ את פארווערטס, עיתון היידיש הוותיק שיוצא בניו יורק – ועוזרת להשיג לו מנויים ופרסומות (“רק החודש החתמתי שמונה מנויים חדשים, אני מה זה מאושרת”). נוסף לכך, היא גם עובדת תמורת שכר בבית הבונד ברחוב קלישר בתל אביב. למקום זה הגיעה במקרה כמחליפה של עובדת שיצאה לחופשת לידה, אבל כשזו חזרה, אמרו לה “מכאן את לא יוצאת”. התואר הרשמי שלה הוא מנהלת המשרד, אך נראה שידה בכל.
בריקס מספרת שעלתה מארצות הברית מתוך ציונות. את הכינוי “בית הבונד” למקום עבודתה היא לא כל כך אוהבת. בית הבונד הוא השריד המקומי של התנועה הסוציאליסטית והחילונית האדירה שקמה ב-1897 בליטא ונאבקה בעוז בציונות. היא מעדיפה את השם הרשמי “בית ברית העבודה”. ב-1951, ייסדה התנועה סניף בארץ ועיתון בשם לעבנס פראגן שמקפיד לצאת עד היום מדי חודשיים. כתב העת הוא מפעל חייו של יצחק לודן בן ה-89 שבגיליונו האחרון כתב כשני שליש מהטקסטים, אם בקרדיט יצחק לודען, אם ללא חתימה, ואם בראשי התבות י.ל.
כשאני מברר אם היא בונדיסטית, היא עונה: “אני פה בגלל היידיש”. בריקס-קליין מתגאה במיוחד בהרצאות שמתקיימות במקום (“אנחנו תמיד מגישים הרינג”, הדגישה) ובמקהלה המתכנסת מדי שלישי בבוקר. היא מספרת שהיא אוהבת לשיר ולדקלם ומצביעה על כרזת קיר של הופעה שלה במסגרת אנסמבל שהתפרק. בכל זאת אינה חברה במקהלה המקומית. לדבריה, היא פוחדת לגנוב את ההצגה בגלל גילה הצעיר ביחס לממוצע הגילים (75). “אני לא רוצה לצאת סטאר על חשבונם”, היא מסבירה.
בריקס-קליין מציגה את הספרייה המרשימה ובה 25 אלף ספרי יידיש. אנחנו פותחים את מגירות הכרטיסיות בקטלוג והיא מרצה על שיטת התיוק. אחר כך אנחנו עולים קומה, מגששים באפלה עד שמגיעים ללוח החשמל, או אז נחשף האולם המרהיב, בעל שני הפסנתרים. מאחור ממוקם המחסן שבו מאוחסנים הספרים שהתקבלו כתרומה ולא הספיקה לקטלג. “אני נוסעת עם המכונית שלי וסוחבת את הקרטונים. כואב הלב שייזרקו ספרים לרחוב”.
לדבריה, המקום מתקשה לשרוד ולא מקבל תמיכה מהמדינה או מהעיריה, מלבד הנחת ארנונה. קרן לרנר שתמכה בגופי היידיש התייבשה. וכרגע המקום שורד בעיקר בזכות קישוש תרומות ועזרה מבית שלום עליכם. “נגמר הכסף”, היא אומרת.
את האינפורמציה ל”וואס? ווען? ווו?” היא משיגה בעבודת שטח מאומצת. “אני יוזמת ומתעניינת. מתקשרת לקראת העשרים בחודש”. את ה”עכבר” היידי היא מחלקת בשש נקודות בעיר, המוכרות לחובבי התרבות, ובהן בית שלום עליכם ובית לייויק. “אני עושה את זה בשביל הנשמה. אני כל הזמן מגלה עוד מקומות”, היא מספרת ומזכירה שלפני זמן מה הוזמנה להתנחלות אלקנה לתת הרצאה בנושא אביה, והיישוב נוסף לרשימה. “החודש יש שני פסטיבלי יידיש בים המלח. הם יודעים כבר שבלה יכולה לעשות קשרים ויחסי ציבור. כמובן בהתנדבות”.
כמה זמן את משקיעה בזה?
“אוי מיי גד. כל החודש. לילות שלמים. אני כל היום עובדת או לומדת. על הידיעון אני עובדת בלילות, עד אחת-שתיים בלילה. יש לי, תודה לאל, הרבה אנרגיות”.
כדי שיידעו שיצא גיליון חדש, העלון יוצא מדי חודש בצבע אחר, גיליון ינואר משוכפל על נייר כחלחל. בית שלום עליכם מסייע בהוצאת הדפוס. נוסף על העותקים המשוכפלים, בריקס-קליין מספרת שהיא מפיצה את הידיעון באימייל ל-500 איש, מהם 50 בחו”ל שמתעניינים מה קורה בעולם היידיש הישראלי. “אנשים שאני פוגשת אומרים לי ‘הו, בלה, אנחנו כל כך שמחים. תודה על הבולטין. לא היינו נמצאים בקונצרט, אם לא היינו קוראים אצלך’. אין דרך אחרת לדעת מה שמתרחש בעולם היידיש כרגע בלי זה. זו התרומה שלי”.
ניסיתי לברר מדוע אין בידיעון תמונות, שיהפכו אותו לעליז יותר, או מלה טובה על אירוע מומלץ, אבל היא לא מוכנה לשנות את הנוסחה המצליחה: “לא לכל מקום יש תמונות לשלוח. ואני לא רוצה להבליט מקום אחד יותר מהשני. זה היושר שלי. כולם צריכים להיות שווים. לי כולם חשובים. אני רוצה שהאדם יחליט ולא רוצה להשפיע. כל מיני גופי יידיש רצו לאמץ את הידיעון לעצמם ואני לא מוכנה. אני לא רוצה שיגידו לי מה מותר לרשום ומה לא. בכוונה אני גם לא כותבת אם יש דמי כניסה. שיתקשרו אם רוצים מידע. אני לא רוצה שזה יהיה מסחרי”.
כיום ליבת הקהל היא פנסיונרים, מה יהיה עם היידיש בישראל בעוד תריסר שנים?
“השאלה שלך גורמת לי לבכות. בגלל זה כל כך חשוב למשוך דור חדש ולהראות שיידיש זה לא אלטע זאכען, אלא משהו שקורה היום. נערוך פה פעילות אחר הצהריים. נכניס גם עברית. ניתן כיבוד, שיהיה נעים. כשאני מדברת יידיש, זה כמו לחזור הביתה”.
יידיש, קורס פופולארי
לפני שנתיים לקחה גודרון מאטס את שיעורה הראשון ביידיש בהמבורג, והחודש היא תשתתף בקורס אינטנסיבי בן עשרה ימים שיתקיים ב”בית בן יהודה” בירושלים. היא אחת מ-15 המשתתפים בתוכנית המתקיימת זו השנה השנייה והמאורגנת בשיתוף עם המחלקה ליידיש באוניברסיטה העברית והמרכז “יונג יידיש” בירושלים. מרבית המשתתפים, בדומה למאטס, יבואו מחו”ל, רבים מהם מגרמניה.
לרשימה הגדלה של אפשרויות ללימודי יידיש, נוסף השנה מסלול בין-אוניברסיטאי לתואר מוסמך עם התמחות בספרות יידיש של אוניברסיטת תל אביב, האוניברסיטה העברית ואוניברסיטת בן גוריון. בנוסף, בשבע השנים האחרונות, מקיימת אוניברסיטת תל אביב בשיתוף עם מרכז התרבות בית שלום עליכם, תוכנית קיץ ליידיש, שמשתתפים בה בין 100 ל-130 סטודנטים בשנה הן מישראל והן מחו”ל. לא פחות מ-80 שעות מוקדשות ללימוד השפה.
השנה פתחה אוניברסיטת בר-אילן קורס הוא הצלחה מסחררת: תולדות תיאטרון היידיש. בר קוטלרמן, המנהל האקדמי של המרכז ללימודי יידיש באוניברסיטה, סיפר שיותר מ-400 תלמידי תואר ראשון לומדים בקורסים ליידיש, כמה עשרות מהם הם ערבים.
כאשר הציע בית שלום עליכם את הקורס הראשון ליידיש לפני 14 שנה, הצטרפו אליו 80 סטודנטים (רובם מבוגרים). כיום, לדברי מנהל המכון, אברהם נוברשטרן, העומד בראש החוג ליידיש באוניברסיטה העברית, לומדים שם יותר מ-300 איש.
